הדינמיקה של המחאה בישראל, ואיך לפעול לטובת עתיד מדינת ישראל

פוסט זה נכתב כניסיון הסבר לחבר על רשמיי, לאן המחאה הולכת ולמה היא לא תדעך, לאחר מכן כבר נדרשתי בפני עצמי לתקף את הניתוח ולהבין איך הכוחות שרוצים שינוי בר קיימא שיחזק את מדינת ישראל צריכים לפעול.

ראשית כדאי לתאר את המצב כפי שנראה לאדם מן הישוב באמצע נובמבר 2011, המחאה דועכת, העיתונות בקושי עוסקת בנושא, מחירי המזון עולים, המיתון בפתח ומחירי הדירות עצרו ואף ירדו בקצת.
מבחינת הממשל, החוקים להחלשת השמאל הביקורתי מתחזקים, בית המשפט מושפע פוליטית בבחירת שופטים ובעלי התקשורת המעצבנת והביקורתית (ערוץ 10) לקראת סגירה, כאשר האמירה ברורה לכל.
לכאורה הממשלה יכולה להיות רגועה, היא הצליחה להשתלט על המחאה ללא אלימות לפני הבחירות, הבעיה שאין דבר יותר רחוק מהמציאות בראיה שיטחית זאת.

ראשית הבעיה היא שהממשלה משוכנעת שהמחאה הינה פוליטית, נכון שהשמאל הלאומי החל אותה כחלק מהאסטרטגיה הלא מוסתרת שלו להחלפת הימין ונכון שנראה שזו עדיין מטרת מטה המאבק, אבל הבעיה היא שהמטה כמו השמאל הלאומי יכולים לגייס בין 5000 ל-20000 אלף איש (אידיוטים שימושיים בלשון מחפשי המהפכה הקומניסטית מתחת לפנס) להוכחה אפשר לראות את ההפגנה האחרונה ואת עצרת רבין, אז איפה כל ה-380000 שהיו בכיכר המדינה בהפגנת המיליון? שאלה טובה.
[הערה-רצוי לתקף טענה זאת בסקרי מחאה כאלה ואחרים]
חלק קטן מהם, כמוני פנו למצוא דרכים יעילות לשינוי המצב לאחר שנוכחו לדעת שהמטה והממשלה לא מחפשים את טובת ישראל אלא מימוש של האינטרסים הצרים שלהם, חלק רחב יותר פחות עוקב אחרי מימוש דוח טרכטנברג והוא מצפה בתמימותו לכך שהצהרת הממשלה על אימוץ הדוח תתחיל להתבצע.
העובדה שתתגלה לציבור הזה בסוף דצמבר היא שרוב הדוח לא יבוצע, הציבור הזה הולך להיות הרבה יותר כועס, כעס זה במקרה האופטימי ביותר יהפך להפגנות מחאה שידרשו מימוש מלא של הדוח, שאר האפשרויות לא טובות כלל לאף אחד, בכל התרחישים הדבר יביא להקדמת הבחירות, ולהפלת שלטון הליכוד ואולי אף להתחזקות קדימה שמתחילה להתאים עצמה לדרישות ציבור המוחים הרב (בין 15 ל-25 מנדטים).
אתם יכולים לשאול את עצמכם למה אני בטוח בכך כל כך, אז התשובה היא כי כל עוד מחירי קניית הדירה לא ריאלים ומחירי השכירות תופסים מעל שליש ההכנסה של משק בית (זו ההגדרה של הבנקים לפשיטת רגל של משק בית) תהיה מחאה שתלך ותחריף, מיתון ושאר החוליים של חוסר התחרות, המכסים והפרזיטיות של הועדים המחוברים רק יוסיפו שמן למדורה (ולא התייחסתי כלל למשבר המתמחים).
ברור לי (ולכל מי שיש לו רקע קל בכלכלה) שמחירי הדיור לא יכולים לרדת במכה וזה אף מסוכן למשק, אבל אני מאמין שאם הציבור והקבלנים היו רואים שינוי שיעשה לאורך זמן וברצינות יאזן בין הביקוש וההיצע, הם היו נהפכים חלק מהתהליך ומחזקים אותו בהדרגתיות.

ולכן השאלה החשובה בעיני שלי היא: מה כדאי לכל מי שרוצה בטובת עתיד מדינת ישראל לעשות:
הליכוד-הוא צריך להעביר את הדוח כמקשה אחת ולמנוע את נטישת הפקידות המקצועית או לפרק את הממשלה, עכשיו ובתור התחלה הוא חייב לצמצם למינימום את 12 השרים וסגניהם המיותרים (יביא גם לחיסכון של כ-200 מיליון ש"ח) תוך כדי הצהרה שהוא מחזק ע"י דוגמא אישית את הכנסת בהתאם לקו היסוד של הממשלה - הממשלה תפעל לקידום רפורמות ממשליות לשיפור היציבות והמשילות.
קדימה-להוות אלטרנטיבה אמינה ובעיקר להקשיב לקולות שעולים מהשטח, בינתיים נראה שהיא ממשת זאת.
מטה המחאה-לדרוש את מימוש הדוח כולו ואף לתמוך בביבי על כך כנגד ריבוי הכוחות שמתנגדים.
הציבור-להבין שרק אנחנו יכולים לחולל שינוי אמיתי ושלא צריך בשביל זה לוותר על הכל, מספיק בין שעה בשבוע למספר שעות בשבוע בכל דרך שנראית לנו.
הכנסת-להתחיל לאמץ עצמאית את עקרונות שיתוף הציבור של ועדת טרכטנברג ולתקן כל מה שנדרש במבנה השיטה לפי דוח "ישראלים למען דמוקרטיה".
השמאל הלאומי-להמשיך לעבוד בשטח לעבר הבחירות שיבואו בהתאם לאגנדה הסדורה שלהם, מישהו צריך לבנות אלטרנטיבה אמיתית ולא כזאת של שלום עכשיו
העמותות שפועלות לחיזוק הדמוקרטיה-להבין שהמימון מתרומות נעלם (בלי קשר לחוק העמותות) ולכן צריך לשנות מודל עסקי ולהתבסס על ניהול דק ומתנדבים ללא משכורת ובעיקר לייצור שיתופי פעולה רבים ככל האפשר.
סדנת ידע-ליצור שיתופי פעולה רבים, לפעול להגדלת השקיפות הממשלתית וברשויות וליצור כלים מבוזרים לקבוצות השונות שקמות.
כנסת פתוחה-להרחיב את השימוש באתר, לגייס מתנדבים לניתוח ובניית אג'נדות והמשך המאמצים להגברת השקיפות.
המשמר החברתי-להמשיך לשמור על נייטרליות, להצביע על חולשות ולחזק ולעודד עוצמות, וכמובן להגביר את השקיפות בכנסת וגם לבזר את התפקוד הפנימי כדי לחזקו.
המשמר החברתי המקומי-לפעול בשיתוף עם הרשויות ולחולל שינוי במקום להתעמת ולנגח ולאחר זמן לשתף פעולה עם סדנת ידע.

שרית בן שמחון-פלג טוענת  בפוסט שיש לשקוד על פיתוח וחיזוק תשתיות לביסוס וחיזוק ההשתתפות הדמוקרטית שיכללו מגוון של אפיקים, ובהם-

1. הקמת רשות ממשלתית שתהא אחראית על פיתוחם והטמעתם של תהליכי דיון והתייעצות עם אזרחים בתוך עבודתם של משרדי הממשלה השונים;
2. קידום חקיקה המחייבת משרדים, סוכנויות ממשלתיות ורשויות מקומיות לקיים באופן קבוע תהליכי שיתוף ציבור בעיצוב מדיניות בנושאים וסוגיות משמעותיים על פי דגמים מגוונים הקיימים בעולם (אסיפת האזרחים בבריטיש קולומביה, citizen juries באנגליה ובארה"ב, ועידות אזרחים בדנמרק וברחבי אירופה ועוד);
3. מינוי "נאמני שיתוף ציבור" במשרדים השונים, שיהיו אמונים על הטמעת חשיבה משתפת בתהליכים ממשלתיים;
4. פתיחתם של תהליכי תיקצוב עירוניים להשתתפות התושבים בדומה לנעשה בפורטו אלגרה, לונדון, רומא ובעוד 1200 ערים אחרות;
5. ביסוסם של פורומים עירוניים להתדיינות משותפת בתהליכי תכנון, חינוך, תחבורה; ועוד.
6. כמו-כן, ראוי להכשיר אנשים וגופים שיהיו אמונים על הובלתם של תהליכי שיתוף והשתתפות; להכשיר את הלבבות בקרב מקבלי החלטות לקראת תהליכי שיתוף; לחזק את תפקידה של מערכת החינוך כמחנכת לאזרחות משתתפת; לעודד תקשורת חוקרת, עצמאית וביקורתית; ולפתח מרחבים פתוחים להתדיינות בנושאים חברתיים, כלכליים, סביבתיים ועוד.

אני חושב שסעיף 1 כבר קיים, סעיף 2 אמור להישען על החלטה ממשלתית שלא בוצעה עד סופה, שאני מנסה לקדם בעזרת כנסת פתוחה, סעיף 3 ניתן לביצוע מהשטח ע"י עובדי ממשל שיתנדבו לקחת זאת על עצמם, סעיף 4 יממוש בעזרת המשמר החברתי בשיתוף סדנת ידע (מתי שהוא בתלות במשאבים, סעיף 5 כבר קיים בחלקו וראוי להרחיבו, ובסעיף 6 הוא מאתגר ביותר.

לסיכום אצטט מהבלוג של טל ירון שמציע ששינוי אמיתי מגיע מהסכמה משותפת בין פרטים\גופים רבים, וזה כוחנו כישראלים החדשים, הסולידריות שלנו והרצון שלנו לשפר לטובה את הקהילה, גם אם אנחנו חלוקים לפעמים על הדרך לשם.
ובעקבות ההערה של מעיין אחדד את המסר המרכזי, לשתף פעולה עם מישהו שחושב כמוך זה קשה, אבל לשתף פעולה עם הממשל הביוקרטי והאיטי או גופים שמעצבנים אותך ומתנגדים לדעתך זו הדרך היחידה לשינוי בר קיימא שיחזק את מדינת ישראל.